מיכל, למה אנחנו פתאום מרגישים מוצפים במידע בזמן חירום?

יש מגוון עצום של פלטפורמות: רשתות חברתיות, אמצעי תקשורת, אתרים ועוד. הקצב מהיר והתכנים מגוונים. קל לקבל תוכן וקל ליצור אותו. אנחנו ב"עומס תנועה" אדיר. הזמנים השתנו. בעבר הייתי דוברת מועצה אזורית שער הנגב. בראשית הדרך, עיתונאים קיבלו ממני הודעת ביפר על אזעקה או פיצוץ קאסם. אחר כך הם שוחחו איתי, ראיינו את ראש המועצה, ואימתו את המידע עם דובר צה"ל. רק אז הם העבירו את המידע למערכות החדשותיות. במקרה הטוב, הידיעה התפרסמה תוך שעה ברדיו או בערב במהדורה בטלוויזיה.

איך מידע משפיע על חוסן קהילתי וארגוני?

במצבים של אי-ודאות, לאנשים יש צורך עז לקבל מידע באופן מיידי, שיאפשר להם לקבל החלטות נכונות ולהרגיש בטוחים ובעלי שליטה: 

מה קרה? מה אני צריך לעשות עכשיו? איך אני יכול להגן על עצמי, על משפחתי, על הקהילה, על הארגון? מידע רלוונטי ובשפה פשוטה משפיע על יכולת ההתמודדות ברגעי משבר.

פייק ניוז

אבל מה קורה אם אני לא מקבלת מידע אמין וזמין? נוצר ואקום ששואב אליו במהירות מקורות מידע לא אמינים וחלקיים. 

ארגון לא יכול ולא צריך להתחרות במהירות הבזק שבה מתפרסמות ידיעות ברשת החברתית. לארגון יש אחריות לבדוק את המידע. מיצוב של הארגון בזמן שגרה כעוגן של מידע מאורגן, ודאי ואמין מייצר אמון וחוסן. האמון מאפשר להניע את הציבור לפעולה ולבקש דברים מוזרים כמו לעטות מסכות, להשתטח על הרצפה...

את מרגישה ששגרת החירום בשנתיים האחרונות שיפרה את היכולת של ארגונים ליצור אמון?

ארגונים ורשויות גמישים ומודעים יותר. יש קפיצת התייעלות בתחום המידע, ההסברה וההנגשה של מידע. הקורונה הכריחה אותם להתמקצע ולשפר את הקשר עם הציבור.

שמועות רצות בווטסאפ

לשמועות יכולות להיות השפעות קשות מאוד על החוסן האישי. לדוגמה, אנשים קיבלו החלטות שגויות ומסכנות חיים במהלך הקורונה. כולנו ניתקלנו בעשרות סיפורים של מתים שסירבו להתחסן בעקבות חשיפה לקונספירציות ושמועות, וקרובי משפחתם ביכו את בחירתם להיאחז במידע שגוי.

יש לי אוסף של שמועות, בדיעבד משעשעות, מהימים הראשונים של הקורונה. למשל הודעת ווטסאפ, כביכול מטעם משרד הבריאות, שמדווחת על הכוונה לרסס בלילה את כל גוש דן נגד הנגיף. השמועה קיבלה תהודה רחבה, עד שמשרד הבריאות נאלץ להודיע שמדובר ב"פייק ניוז".

מגזרים שונים מקבלים מידע בצורה שונה?

קהילות קטנות וכפריות, מועצות אזוריות ומקומיות, הן אינטימיות יותר. אפשר להגיע לכל האנשים. לעומתן, הערים הגדולות צריכות להשקיע המון בפלטפורמות מידע שונות שמותאמות למגוון רחב מאוד של קהלי יעד. ברשויות חרדיות יש אוכלוסייה גדולה שלא חשופה לדיגיטל. הן משתמשות בהודעות מתפרצות לטלפון כשר. בחברה הערבית מתאימים את ההסברה ונעזרים במנהיגות קהילתית דתית.